פופר ופטנג’לי
פרשנות פופריאנית להנחיות האסאנה ביוגה סוטרות של פטנג’לי
קארל פופר הינו פילוסוף אוסטרי/אנגלי ממוצא יהודי שחי במאה העשרים ושמוכר בעיקר כפילוסוף של המדע אשר טען שבמדע אין הוכחות, רק הפרכות ושאנחנו לא יודעים כלום באופן מוחלט, שיש לנו רק השערות אבל שבתהליך המדעי השערות אלו הולכות ומשתפרות.
פטנג’לי הינו הוגה הודי שחי במאה הרביעית או החמישית לספירה ושמפורסם בכך שחיבר את מה שנחשב לטקסט היסוד של היוגה, היוגה סוטרות של פטנג’לי.
בשלב מאוחר יחסית של הקריירה הפילוסופית שלו פופר ביטא רעיון שלדידי מתיישב בצורה יפה עם ההוראות שנתן פטנג’לי לעבודת התנוחות של היוגה. דרך השוואה בין הרעיונות שלהם אציע פרשנות חדשה להוראותיו של פטנג’לי, פרשנות שיש לה ערך מעשי חשוב לטעמי.
נתחיל בהצגת הרעיון של פופר. בספרו כל החיים הם פתרון בעיות מציג פופר מבנה לוגי שמשותף לתהליך ההתפתחות של החיים ולתהליך היצירה המדעית. החיים והמדע מתקדמים על בסיס אותו מבנה טוען פופר, המבנה הזה כולל שלשה שלבים שחוזרים על עצמם –
א. בעיה
ב. ניסיונות לפתרון
ג. ניפוי של הטעויות
א. בעיה היא הפרה כלשהי של תנאי החיים של אורגניזם כלשהו – למשל איום על חייו על ידי חיה אחרת, רעב, תשוקה או לחילופין בהקשר של תיאוריה מדעית, סתירה בין תיאוריה מסוימת להנחות ה”מציאות” (מה שנחשב כ”עובדתי” בזמן בחינת התאוריה) או סתירה שלה עם עצמה.
ב. ניסיונות לפתרון הם הנסיונות של האורגניזם לפתור את הבעיה או לחילופין בהקשר המדעי, הנסיונות של המדען להציע תיאוריה שמסבירה את ה”עובדות” או את הסתירות של התיאוריה הקודמת ומתקנת אותן.
ג. ניפוי של הטעויות הוא תהליך של פסילת הניסיונות הלא מוצלחים מהשלב השני (הניסיונות לפתרון), הנסיונות שלא הצליחו לפתור את הבעיה. מהלך זה משאיר אותנו עם הניסיונות המוצלחים אם היו כאלה.
על בסיס תהליך זה נשארים הנסיונות המוצלחים יותר ובעל החיים והמדען מתקדמים לפתרונות הולכים ומשתפרים. מבנה זה מסביר את תהליך האבולוציה שמשותף ליצורים החיים ולתאוריות מדעיות. בדברים שאציג כאן אנסה להראות שאת אותו תהליך עוברת גם האסאנה של המתרגל אם הוא עוקב אחרי ההנחיות של פטנג’לי.
כעת נעבור לדבריו של פטנג’לי על עבודת האסאנה. על אף שביוגה סוטרות נאמר מעט מאוד על עבודת האסאנות, התנוחות של היוגה, דבריו של פטנג’לי, כפי שאציג אותם כאן, מדויקים מאוד, עד כדי כך שחוץ מתיאור חזותי של התנוחות כל תוספת לדבריו היא מיותרת ואף עודפת.
אציג תחילה את הסוטרות הרלוונטיות לפי תרגומו של אדווין בריאנט שתרגומו נחשב לאמין ומעמיק. אציע פרשנות פופריאנית לדבריו של פטנג’לי ואשווה בינה לבין הפרשנות של בריאנט ושל מי שנחשב לאחד המורים הגדולים של היוגה בת זמננו, ב.ק.ס. איינגר שגם הוא תרגם ונתן פרשנות משלו לסוטרות של פטנג’לי וגילוי נאות שאת תרגול היוגה שלי עצמי למדתי במסגרת המסורת שלו.
ההוראות שפטנג’לי נתן לעבודת התנוחות של היוגה לפי התרגום של בריינט הן –
11.46 Posture should be steady and comfortable.
11.47 [Such posture should be attained] by the relaxation of effort and by absorption in the infinite.
11.46 על התנוחה להיות יציבה ונוחה.
11.47 [תנוחה זו תהיה מושגת] על ידי שחרור מאמצים והתחברות עם האינסוף
אציג כעת את פרשנותי לדבריו של פטנג’לי ואעזר לשם כך בסכמה של פופר:
א. בכל תנוחה שמתרגלים יש לחפש יציבות. ליציבות יש שתי משמעויות מקובלות מעט שונות, אפשר להניח שאליהן התכוון פטנג’לי: אחת, שאם יופעל על המתרגל לחץ מבחוץ, שהוא יוזז בגינו כמה שפחות, באנגלית איכות זו נקראת immovability, המילה הטובה ביותר בעברית שהצלחתי לתת לאיכות זו היא מושרשות. ושנייה, שהמתרגל יזוז בפועל כמה שפחות, שתהיה כמה שפחות תנועה. באנגלית מצב זה נקרא stillness, בעברית, המילה הטובה ביותר שנתקלתי בה לציון איכות זו היא דממה.
אם כן, השאיפה ליציבות היא למעשה הזמנה להתייחס לחוסר היציבות בתנוחה כבעיה ולנסות לפתור אותה, לנסות להפוך את התנוחה הלא יציבה ליציבה.
באשר לחשיבותה של היציבות ביוגה לפי פטנג’אלי בסוטרה השניה הוא מגדיר את היוגה כייצוב תנודות התודעה מכאן אפשר להבין שליציבות יש ערך מרכזי ביוגה מעבר למקומה בהקשר של התנוחה הפיזית.
ב. בכל תנוחה שמתרגלים יש לחפש נוחות, כלומר לדאוג שיהיה לנו כמה שיותר נעים בתנוחה. החיפוש אחר נוחות בתנוחה מזמין את המתרגל להיות קשוב למערכת הפידבק המולדת שלו – לתחושות נעימות ולתחושות לא נעימות, הקשבה זו מונעת פציעות ועוזרת למתרגל לדייק את התנוחה שלו. אי נוחות (יחסית) אומרת שיש בעיה שצריך לטפל בה, נוחות (יחסית) מעידה על כך שבעיה זו טופלה.
אם כן, השאיפה לנוחות היא למעשה הזמנה להתייחס לאי הנוחות כבעיה ולנסות לפתור אותה, לנסות להפוך את המצב הלא נעים לנעים.
חשוב לציין שנוחות היא יחסית, אסאנה דורשת מאמץ ומאמץ הוא במהותו דבר לא נוח אבל בתוך ההקשר הזה עלינו לשאוף לנוחות מירבית ואם אסאנה היא באופן מובהק לא נוחה עלינו להפסיק או לשנות אותה ככה שיהיה לנו נוח מספיק בתוכה.
הסוטרה הראשונה שהצגתי מגדירה למתרגל את הבעיות עמן עליו להתמודד במסגרת תרגול האסאנה ודבר זה מתאים לחלק הראשון בסכמה של פופר – הבעיה. דרך החיפוש המתמיד אחר מיקסום שתי האיכויות האלו בתוך האסאנה המתרגל הולך ומדייק את התנוחה שלו.
ג. בכל תנוחה שמתרגלים יש לשחרר מאמצים. גם בריאנט וגם איינגר טוענים בפרשנותם שכוונתו של פטנג’לי היא שיש לשחרר את כל המאמצים, שהמתרגל המיומן מגיע למצב שבו הוא לא מתאמץ עוד בתוך התנוחה ואז התודעה שלו פנויה להגות באינסוף. טענה זו נשמעת לי לא הגיונית שכן בתנוחות השונות נדמה שיש מאמץ גם למתרגל שהוא מאוד מיומן. אפשר לומר שמנקודת מבט פיזיקלית חייב להיות מאמץ כלשהו במהלך תרגול אסאנה.
אני מציע פרשנות אחרת לנקודה זו, פרשנות שמבוססת על הסכמה של פופר – המאמצים שכדאי לשחרר הם המאמצים שלא פותרים את הבעיה, כלומר אלו שהם לא מייצבים או לא נעימים, בהתאם לשני הקריטריונים שהציע פטנג’לי בסוטרה הקודמת.
שחרור המאמצים של פטנג’לי תואם לגמרי את השלב השלישי של הסכמה של פופר, שלב הניפוי של הטעויות. חשוב לציין שבסוטרות של פטנג’לי אין הוראה מפורשת שתואמת לשלב השני בסכמה של פופר, שלב הנסיונות לפתרון אבל אפשר להשלים אותו בקלות – יש לחפש מאמצים נעימים ומייצבים בתנוחה, אלו המאמצים שפותרים את הבעיות, שמעניקים למתרגל יציבות מירבית לאורך זמן.
בנקודה זו אנחנו מגיעים לסתירה עם פרשנותם של ברייאנט ואיינגר, לפי ההגיון הפופריאני כדאי לנו להתאמץ כמה שיותר באסאנה, בתנאי שהמאמץ הזה עונה על שני הקריטריונים הראשונים שהציג פטנג’לי נוחות ויציבות. כדאי לנו לנסות להתאמץ כמה שיותר כי כל מאמץ הוא ניסיון לפתרון הבעיות באסאנה וככל שיש יותר ניסיונות יש יותר פידבק ויותר “התקדמות” לעבר התנוחה האידיאלית. וזה מוביל אותנו לנקודה הבאה.
ד. בכל תנוחה שמתרגלים יש לנסות להתחבר עם האינסוף. ברייאנט ואיינגר מפרשים את החיבור לאינסוף בפסוק זה כחיבור התודעה לאינסוף, דבר שמתאפשר לאחר שכל המאמצים שוחררו. אני לא מבין מה זה אומר חיבור התודעה לאינסוף וחושב שעדיף לפרש פסוק זה בצורה שהיא מובנת, פרקטית ומועילה יותר – כאשר המתרגל מקיים את התנוחה באופן אופטימלי, כלומר במאמץ מייצב ונעים, כך מבנה התנוחה מתקרב יותר ויותר, בתהליך אבולוציוני, למבנה האופטימלי של התנוחה, כלומר למבנה שבו יכול המתרגל לשהות בתנוחה לזמן הרב ביותר, לכן “אינסוף”.
עד כאן הצגתי את ההוראות של פטנג’לי לאסאנה לאור הסכמה האבולוציונית של פופר והראיתי שבשונה מהפרשנות המקובלת של פטנג’לי, לפחות לפי ברייאנט ואיינגר, נובע מהדברים שכדאי למתרגל להתאמץ בתנוחה כמה שיותר, בתנאי שהמאמץ הזה נעים ומייצב.
אוסיף ואומר שבאיזשהו מובן גם במדע אנחנו מחפשים יציבות ונוחות של תיאוריות, יציבות שהן יהיו עמידות להפרכה ככל שניתן ונוחות, כלומר שהן יהיו תואמות למציאות, פשוטות ובהירות ככל שניתן.
