תרגולי הלחימה הלא אלימה הם תרגולי לחימה שעברו אדפטציה להיות לא אלימים ולהדגיש את האלמנט התקשורתי בתוכם. את הרעיון של לחימה לא אלימה והדגשת האלמנט התקשורתי בתוכם למדתי מהמורה שלי לטאי צ'י ניצן מיכאלי. רוב אומנויות הלחימה טוענות שמטרתן למנוע אלימות, בדרכו של ניצן ראיתי את המימוש העקבי והמדוייק ביותר של כוונה זו. דבר נוסף שהדרך של ניצן הראתה זה שהטאי צ'י ובעצם כל אומנות לחימה הן למעשה צורות של תקשורת ושאפשר להדגיש את האלמנט הזה בהן דרך הפחתת הכוונה להכניע או לפגוע ביריב ובמקום זה להדגיש את החיבוראליו. רעיון החיבור נוכח בצורה מובלעת בכל אומנויות הלחימה אבל באופן המפורש ביותר בטאי צ'י ויותר מכך בטאי צ'י של ניצן (יש הרבה מתרגלי טאי צ'י שמדגישים את הלחימה או את העבודה העצמית, שניהם מפספסים את מה שאני מזהה אותו כעיקר שזה העבודה על החיבור, על התקשורת).

בתרגולים הבאים שאני מציע לקחתי את רעיונות האי אלימות והחיבור של ניצן ויישמתי אותם במקומות חדשים – בג'וג'יטסו שם אני מציע דרך להפוך את תרגול הג'וג'יטסו לעוד יותר לא אלים (אציין שלדעתי הג'וג'יטסו היא אומנות הלחימה היחידה שבאמת נותנת אפשרות להכריע קרב בלי לגרום נזק ליריב גם אם הוא ממשיך לרצות לפגוע בך ומכאן חשיבותה הרבה). בטאי צ'י אנחנו לומדים להתחבר ליריב בהקשר של דחיפה ומשיכה. בצורה שבה אני מציע לתרגל אני מדגיש את חשיבות הסנכרון של הנשימה והתנועה ונמנע מדאגה להרפיה מירבית (ההרפיה המירבית היא עקרון מקובל בטאי צ'י שאני מזהה אותו כשגוי). האגרופרך הוא ביטוי של רעיון החיבור ואי האלימות בהקשר של אומנות המכות (כמו אגרוף וקראטה). באגרופרך אנחנו לומדים להתחבר ולהדוף את המכות של היריב בנעם ובלי לפגוע בו.  בקפואירה אני מציע דרך ללמוד להתחבר ליריב כמו ששני גלגלי שיניים מתחברים.

התרגילים כאן מהווים המשך לתרגילי היציבות (גם בהם מוזמנים לדאוג כל הזמן ליציבות של הגוף, הנשימה והתודעה) ומהווים רצף על בסיס מידת היציבות בהם מהיציב ביותר הג'וג'יטסו שנעשה על הקרקע, דרך האגרופרך שהעבודה בו עוסקת ברגע המפגש הנקודתי עם היריב (רגע המכה), דרך הטאי צ'י שהוא דינאמי אבל מתמשך (לא מתפרץ) וברובו מתבצע על שני רגליים  ועד הקפואירה שהיא הכי דינאמית והכי פחות יציבה.

בהצלחה ומקווה שתהנו